והבנו מה חשוב, ונצמדנו לשמחה
וחפרנו כל היום לחברים, למשפחה
וחרשנו כל הלילה על כל הערוצים
ולמדנו לבשל, נגמרו התירוצים

ועשינו כל יום כושר בשש מול המסך
אני עשיתי כושר בעיקר במטבח...
ושמרנו על כולם, גם כשהיינו רחוקים
התעקשנו לא ליפול, רק לצאת מחוזקים

ולא היה חשוב הצבע או הגזע או הדם
הסירה אותה סירה, וכולנו בני אדם
אז פתחנו את הלב ממש כמו ילדים
והיינו לבד אבל לא הרגשנו בודדים

ויצאנו למרפסת וצרחנו ת׳שירים
ולמדנו אז לסמוך, אפילו על זרים
וכולנו התגייסנו לצבא אחד גדול
כי תגיד לי מי יכול עלינו, תכלס, מי יכול?

אז אני יושבת עם הילד, והוא לא מפסיק לשאול
אני מספרת לו בקול את הסיפור שלא סופר
ועל איך עכשיו יותר טוב, עכשיו יותר מואר
על איך נפלנו אז בבום כדי לקום שוב בתנופה

ואיך לפעמים המחלה היא בסוף גם התרופה

אני קופצת עכשיו בזמן, כמה שנים קדימה
אתה אבא די חדש, ואני - אני כבר אמא
אני לוקחת את הילד לשיחה צפופה
מספרת מה היה כאן, אחחח... איזו תקופה

בכל זאת התבגרנו והרבה כאן השתנה
זה כבר לא אותו עולם, לא אותה המדינה
ומה שאז נראה כמו משבר שלא עובר
הפך עם השנים להיות שעון מעורר

כי לא יצאנו מהבית, אבל יצאנו מהבוץ
ולמדנו איך לקחת הפסקה מהמירוץ
ואכלנו כל יום פיצה, הסתפרנו בסלון
הספקנו למיין את הבגדים שבארון